דוכן מפעל הפיס / אפרת בנור

שעונה מצדו השמאלי.
קשובה.
מאחורי, באשנב הקדמי
אפשר לחוש כיצד
נרקמים חלומות
שולבים אצבעות

עיניים נעצמות
ושפתיים נושאות
תפילה חרישית
טרם תגרדנה הציפורניים
את הסיכוי הזה.

סיכוי הממתין כטכס
ששלביו אדוקים
לעולם ביום שישי
באותה השעה
באותו הדוכן.
לסמן ביד את מספרי
התאריכים המבורכים
הולדת הבן, הנכד,
יום הנישואין או הפטירה.
כולם נושאים ברכה.
היא תגיע.
יום אחד
היא באמת תגיע.

שולמית ( מפעילת הדוכן )

חייכנית ונעימת מראה.
כבר שנה וחצי פה.
לפני כן, היתה בנתניה
אבל סגרו שם את הדוכן.
היא לא מפה. היא מכפר יונה.

מגיעה כבר ב7:00
סוגרת בשתיים.
לומדת די מהר לזהות
את הקבועים.

לעתים, מחכים לה
מחוץ לדוכן. מאיצים בה
לפתוח. להיות הראשון-
כשאתה ראשון, המזל שלך
מצויין. אם מישהו הקדים אותך,
ישתבש לך כל היום או כל השבוע.

בשתיים, היא מגיפה את התריסים
אוספת את כל החומרים והניירת
מהדלפק החיצוני. את הקופה
היא משאירה פתוחה עד
לרגע האחרון – הרגע הקבוע הזה
בו הגבר כסוף השיער
מגיע מתנשף, עמוס שקיות
ומודה לה שעשתה לו את השבת.

המאפיה

ארגזי פלסטיק אדומים
עמוסים בחלות לשבת
לחמניות, בגטים.
השעה כבר רבע אחרי שתיים.
הכל עדיין עמוס.

הם עתירי נסיון.
ברור להם שלפחות 90 אחוז
מהסחורה תעלה הערב על שולחנות
יש את הגל הזה של המאחרים
אלה שעובדים קשה ומסיימים
לעבוד רק בשלוש.

הארגזים האדומים
מתרוקנים אט אט...

האם הם מודעים לעצמה
הטמונה בלחם ובחלות?
על היכולת שלהם להשפיע
על עם גדול ורב
( או לפחות על תושב העיר )

באופן הלישה, בחירת הקמחים,
התיבול, זמן ההתפחה
משך השהייה בתנור
אף משך הצינון...

הייתי רוצה לקוות
שהם מכניסים לבצק
חופן שלווה ואורך רוח
חופניים סבלנות ואהבת אדם
תריסר חופנים לשלום הגוף
הנפש והרוח.

עוברי אורח

א.

ת.ז – יוסי, בן 29. עושה מה שאוהב.
מתעורר ב07:00 מתחיל לעבוד ב08:00
חוזר ב18:00 ואז, שיעורי תורה.

כבר שנתיים ככה. מבסוט עד השמיים.
פעם, צייר. עכשיו אין זמן
לשטויות האלה.

הולכים לישון סביב 23:00.
כבר אין כח לכלום.
"מה עם כלה"?
עוד אין אחת על הכוונת
אבל בעזרת השם
גם זה יגיע(-:

אמן.

ב. איליה, בן 60+-

"לא, אני לא עובד פה.
אני עובד במפעל.
עכשיו אני מטייל בעיר.
ככה כל יום שישי.
נפגש שם, עם החברים.
את רואה? השלט ליד הביצים..
בית קפה. הכל חמש שקל.
ממש כדאי. כל מה שאת
רוצה, יש שם.
מה שעולה במקום
אחר חמש עשרה,
פה בחמש. כדאי לך."

הפוגה קלה...

" מבינה רוסית"?
"אצלנו אומרים –
יותר טוב מאה חברים
ממאה שקל"
תגידי לכל רוסי
הוא יבין"

אני לא מרוסיה
והבנתי לגמרי.

ג. ישראל
נשען על גדר הברזל הירוקה
ממש מולנו
"אז אתה מדגמן לבנות"...
מתריס מולו הבחור מהמאפייה
עונה לו הדס
"זה לא ישראל.
זה השוק עצמו שמדגמן לנו".

ד. אסף אחד. חמוד

הוא - "לא ניגשתי לפני שהתבוננתי
ארוכות. סיקרן אותי לשאול..
מה את כותבת?"

אני - "את מה שקולטים חושיי"
הוא - "מעניין לכתוב על כן ציור"
אני מתבוננת בו
יש לו עיניים מלאות אור
החיוך שלו מקסים.
כבר חצי מאוהבת...
אני - "רוצה לכתוב גם?
אולי לצייר? "

הוא - "אני כותב – אבל טקסטים
תאולוגיים / פילוסופיים
ואתם, מי אתם?
מה זו ההתארגנות הזו?
איפה אפשר לראות חומרים שלכם"?

שלחתי אותו להדס
מי יודע..
אולי יום בהיר אחד עוד נפגש.

"הפרלמנט של יום שישי"

"הפרלמנט", הן קוראות לעצמן.
שלושתן בכובעים
נפגשות בכל שישי,
מיד אחרי הקניות, על הספסל.
זה תחת האיקליפטוס,
הצמוד למאפיה.

משוות תכולת שקיות
מחירים
מתעדכנות זו אצל זו
מי מארחת הערב את מי
מי מתארחת איפה
מה חדש עם הנינים...

והנה, שוד ושבר
זרים גמורים מפארים
את הספסל, זה הקבוע
בשם האומנות.

מה עניין אומנות לשישי בצהריים
ודווקא עכשיו? בשעה הקבועה שלנו..
הרי זה הספסל עצמו מיועד
לארח גב דואב וברכיים לאות..

נו מילא, לפחות דאגו פה לכיסא(-:

כיכר היונים

הן ממתינות לרגע הזה
בו תנועת האנשים מדלדלת
מגיעות לאיטן, כמו השמש
מפציעות אט אט
מבלי לעורר תשומת לב
וכמו בתקשורת טלפתית
מגיעות עוד ועוד

לסעוד ליבן הקט
סעודת מלכים.

אינספור פרורי לחם
ערב רב של פירות
וירקות – הכל קל ופשוט
ובר השגה. ללא מאמץ,
ללא מלחמה.
אם תגיעו הנה ב17:34
תבינו גם אתם מדוע
קוראים למקום
כיכר היונים.